חכמים נבונים וידועים

חכמים נבונים וידועים

מעמדם בפסיקת ההלכה לדורותיה

חלק א'

י צ ח ק   מ א י ר

 ערב כניסת בני ישראל לארץ המובטחת, אחרי נדודיהם כחסרי ריבונות מדינית וטריטוריאלית אומר להם משה רבם: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". באותה שעה הוא מזכיר להם מה שיעץ לו יתרו בשעתו :" הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". כמו כן הוא מזכיר להם כי מינה כבר בעת ההיא שופטים והגדיר את המנדט שלהם במילים :"… שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…".(דברים א' מתוך הפסוקים ח-יז). בדברים האלה נקבעו שלש מורשות מחייבות בכל זמן, ארץ ריבונית עומדת על הדין, הדין עומד על דיינים המצטיינים בסגולה משולשת, חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים, מערכת משפט האמונה על הצדק מושבעת לשמור באומץ על המוסר האלוהי והדיינים החכמים הנבונים והידועים אינם אלא שלוחיו של האלוהים שהמשפט הוא שלו. כל כמה שכיבוש הארץ מותנה בנחישות כוחנית, בחינת  "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם" ובאמונה כי האלוהים הוא אלוהי צבאות, "יְהָוה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם", קיומה של הארץ תלוי במשפט. בלא מערכת צדק היא לא תחזיק בעם אשר עליה, הוא יגלה ולא יוכל לשוב אלא על פי מה שניבאו נביאים " וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" ( ישעיה א' כו-כז).

 נראה כי כבר מראשית  ומלכתחילה, מימי כהונתו של משה רבנו אדון הנביאים עליו נאמר: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט.. ", נועדה הנבואה לתבוע את עליונות המשפט יותר משנועד המשפט לתבוע את עליונות הנבואה עד שבשורת הנבואה האוניברסאלית הייתה כי מדינה וחברה והעולם כולו עומדים על הדין ועל הצדק כמאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנה ח"י במסכת  אבות " על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". חשיבות גדולה נודעת על כן לבירור טיבה של הסגולה המשולשת הנדרשת מן הדיינים ולהגדרת המבדיל בין חֲכָמִים, לנְבֹונִים ולידֻועִים

רש"י הפשטן, נדרש בפרושו על דברים להבדל בין חכם לנבון ואומר:" נבונים – מבינים דבר מתוך דבר. זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאים לו דינרים לראות רואה, וכשאין מביאים לו יושב ותוהא. נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאים לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאים לו מחזר ומביא משלו". הפירוש הזה כולו לשונאי. הוא מבחין בין הוראת מילה, חכם, אדם המתמצא באוצר הידע, הבקי במה שלמד, לבין הוראת המילה נבון, איש היודע להקיש ולהסיק ולהרחיב וליצור ידיעה מתוך ידיעה. אין בפירוש זה של רש"י דיון ערכי במקומה של כל סגולה וסגולה בנדבכים הנדרשים משופט ראוי. מעניין שרש"י הנסמך פעמים הרבה על אונקלוס בעל הפירוש  הארמי, בוחר הפעם להתעלם ממנו. בתרגום העברי לאונקלוס, "כתר יונתן", נאמר: "זמנו לכם אנשים חכמים נבונים מרעיונותיהם [ממחשבותיהם] ובעלי ידע לשִׁבטיכם ואמנה אותם  ראשים עליכם". פירוש התיבה "חכמים" אינו משתנה, אבל פירוש "נבונים" משתנה לחלוטין ומה שמשתנה בנוסף הוא ההדגשה שמדובר בחכם שהוא נבון וידוע, שופט אחד, המצטיין בתכונה משולשת ולא בחבר שופטים שיש בו חכמים לחוד ונבונים לחוד וידועים לחוד. נבונים של אונקלוס אינם מעשירים את הידע שלהם בחינת "וכשאין מביאים לו מחזר ומביא משלו". הם מביאים משלהם, מרעיונותיהם. על כל מה שלמדו מרבותיהם, הם מוסיפים ממחשבותיהם ומעשירים את אוצר הידע ממקורות הדעת כפי שנקוותה בתוכם. 

עדיין אין אנו יודעים אל נכון  למה נתכוון הכתוב כשהוסיף  את הדרישה כי על הדיינים להיות ידועים. רוב הפרשנים מבינים כי הכוונה היא כי עליהם להיות ידועים בחוכמתם ובתבונתם, כי העם לשבטיו רואה בהם אנשים ראויים ועל כן הופכת סמכותם המוסרית גם לסמכות דמוקרטית ויש מידה של הסכמה גדולה למינויים ומכל מקום אין למינוי שלהם על העם מימד של כפיית אדם על הציבור בניגוד לרצונו של הציבור. בעל "תורה תמימה" הרב ברוך אפשטיין, אינו מסתפק בפירוש זה ואומר כי התורה שיכלה לומר "הבו לכם חכמים ונבונים וידועים" הדגישה את המילה "אנשים" לפני חכמים ואמרה " הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים", לומר לך כי "אנשים" גם היא תכונה "ולכן כתב אנשים שבאנושיותם יהיו ידועים". השפה היידית הייתה אומרת בעקבות פירוש זה של בעל תורה תמימה, כי משופט ודיין נדרש להיות חכם ונבון ו"מענטש", במובן של אדם המבין כי היחס האנושי לכל אדם, אם עד הוא, אם תובע, אם נתבע בכותלי בית המשפט,או אם שכן קרוב הוא  או רחוק מחוץ לכותלי בית המשפט, בביתו פנימה, ברחוב, בחברה בכלל, הוא יחס הנובע מסגולה הצריכה והנדרשת להשלים את החוכמה ואת הבינה.

עד הנה דברים אלה אמורים בקטע אחד מעצתו של יתרו, הקטע העוסק במערכת המשפט ועשיית הדין והצדק. אולם עצתו של יתרו נוגעת גם לחלקם של השופטים בחקיקה, או אם תרצו בקביעת ההלכה. "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.(שמות פרק יח, פסוקים יט'-כ'). אכן, המשפט לאלוהים הוא, כפי שפירשנו בקטע העוסק בעשיית הדין, והנה גם בנושא החקיקה, או ההלכה, המשפט לאלוהים הוא ומשה מצטווה להיות מעין איש הביניים,"לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים", המייצג את העם "וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים"  אבל המייצג בה בעת ומתוק מורשתו בכל עת, את האלוהים מול העם "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן". לכאורה אין פשוט מזה. אלוהים מדבר. משה עולה להר סיני. שומע את הקול. יורד. מוסר לשופטים ומוסר לעם. אלה נועדים לאכוף ואלה נדרשים לציית ושלום עלייך נפשי. 

 אך לא כן הבינו חכמי ישראל את המציאות המתהווה של ההלכה ואת טיבה של החקיקה. בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ב' נאמר:" אמר רבי ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא הייתה לרגל עמידה". התורה לא ניתנה חתוכה, כלומר לא ניתנה בסגנון פסקני התופס כמות שהוא לכל עת ולכל מקום. היא מתפרשת לפנים הרבה. אילו נתפרשה פירוש דווקני אחד, לא הייתה לרגל עמידה, אי אפשר היה לקיימה בעולם משתנה ללא הרף. רבי ינאי מבין כי בחירתה האוטונומית של התורה לא להינתן חתוכה, התמיהה והביכה אפילו את משה עצמו שתהה היאך יכולה תורה להיות דבר האלוהים האחד המורה לאדם את  הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן ולהשתמע מעצם טיבעה לכמה וכמה טעמים, עד שהאדם, אפילו הוא מציית ללא ערעור והרהור, אינו יכול לדעת באיזה מן הדרכים האפשריות ילך ואיזה מעשה מן המעשים הוא מחויב לעשות. הוא שם בפיו של משה את השאלה  בסגנון של כמעט תחינה: "רבונו של עולם הודיעיני היאך היא ההלכה", ובפי הקדוש ברוך הוא נותן רבי ינאי את התשובה: "אחרי רבים להטות! רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור"!

רבי משה מרגלית, בן המאה התשע עשרה, בעל הפירוש "פני משה" על התלמוד הירושלמי, מפרש את התשובה הנראית כתמוהה ואומר אגב פירושו דברים הלנים ביסוד היסודות של מבנה ההלכה מעורר ההשתאות: "עיקר אהבת התורה לעשות לה מישרים על ידי דעות הנוטות לכאן ולכאן ואחר כך מיישרים אותו על פי דעת הרוב". דברים אלה טעונים התבוננות מפורטת. ראשית באה לכלל ביטוי מתומצת המחשבה כי אהבת התורה אינה נשענת על הציות בלבד אלא על ההשתתפות היצירתית בקביעת ההלכה הקובעת שלה. שנית, התורה עצמה, משום שהיא דורשת את ההשתתפות הזאת, לא ניתנה חתוכה, נחרצת, אלא היא ניתנה כזר של אלטרנטיבות שכולן אמת וכל אחת שתיבחר בדין תיבחר, אבל העיקר הוא מעשה הבחירה בין האלטרנטיבות הלגיטימיות. שלישית, הבחירה מסורה בידי הרוב, כל האלטרנטיבות הן בשמים, אך הנבחרת, הקובעת לשעתה ולמקומה, לא בשמים היא. מותר לקבוע שיש בה בתפיסה זאת פן הגותי פילוסופי שמוצא לו תימוכין במקורות נוספים בהם עוד נתבונן.

  אולם יש גם פן אחר, תועלתני, מעשי. רבי יעקב דוד בן זקן, הידוע כרידב"ז, מייצג את הפן הזה ואומר: "כשיפול איזה ספק בהלכה, לא היה קיום והעמדה בשום הלכה, שבכל דבר יש צדדים לכאן ולכאן, שהתורה נדרשת במט' פנים ולכן נמסר הדין להסכמת רבים". לתפיסתו, ההלכה מלווה את החיים ומעצם טיבעה אין היא יכולה לכסות מאתמול כל מה שיתחדש במציאות מחר וכל כמה שהיא ויסודותיה איתנים ויציבים, מוכרחים להתחשב במהלך יישומה בתנאים משתנים בספקות המתעוררים, בנסיבות המתגלות כצריכות עיון מיוחד. עיון זה, הסמכות לקבוע כי הוא נובע מיסוד ההלכה אף על פי שזו מתחדשת מולו, מסור להסכמת הרבים. "אחרי רבים להטות" הוא יסוד שאינו קובע מה אמת ומה אינו אמת. הכל, כל מ"ט הטעמים המטהרים ומ"ט הטעמים המטמאים, אמת. הוא קובע מה הפסיקה. להלכה, גם הפסיקה שנדחתה אמת. למעשה, רק הפסיקה שנבחרה היא הפסיקה הקובעת והמחייבת.

 במדרש תהילים על פרק י"ב מובאת דרשה המעצימה את שנאמר בירושלמי אף יותר משראינו עד הנה: "ר' אבהו בשם ר' יונתן אמר, תלמיד וותיק היה לו לרבי עקיבא, ורבי  מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא. ר' יהושע בן לוי אמר, תינוקות שהיו בימי שאול ודוד ובימי שמואל, היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור, ובמ"ט פנים טמא". אילולי סיפא בשם רבי יהושוע בן לוי האומר כי תינוקות שלא טעמו טעם של מתחכמים מניפולטיביים, ויחסם אל התורה הוא נקי מהתערבות חיצונית ונשענת כולה על הכרתם בלתי האמצעית את התורה עצמה הם עצמם גילו וידעו לדרוש את התורה בכל ניגודיה ולא ראו בהן סתירה, היינו אומרים כי תלמידו של רבי עקיבא היה רלטיביסט, שבעיניו האמת והשקר הם יחסיים, וכשם שידע לטמא כן ידע לטהר ולהיפך. אך לא לכך כיוון המדרש. התורה מטהרת על פי פסיקת הרוב, והיא מטהרת על פי פסיקת הרוב, והטמא והטהור וטעמיהם נמצאים בתוכה מיום נתינתה.

 גם האמרה  התלמודית המיוחסת לתלמיד ותיק ביבנה שידע "לטהר את השרץ בק"ן טעמים" אינה אומרת כי פיקח מסוגל להפוך את הרע לטוב, את השרץ למעין דגה כשרה, אף על פי שכך יש מפרשים וכך היא מובנת כפתגם עממי. מה שהיא אומרת, אולי על דרך ההפלגה אבל על דרך המבקשת להדגיש עיקרון, הוא כי קיימים מאה וחמישים, לא רק ארבעים ותשעה טעמים המאפשרים מלכתחילה לטמא ומלכתחילה לטהר וחכם הוא מי שמגלה כל טעמי התורה וכנסת חכמים היא כנסת שמחליטה על פי רוב אם החיה היא שרץ טמא למגע ולמשא באותן נסיבות, באותו מעמד ובאותו זמן, או אם הוא טהור. וכן הבין גם בעל "תורת חיים" החכם הנודע ר' אברהם חיים שור, שכתב בפירושו למסכת סנהדרין: " תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים משמע שהיה מטהר את השרץ לגמרי דומיא דרבי מאיר שהיה אומר על טמא טהור".

 ההלכה היא דינאמית. היא תהליך שראשו בשמים אבל רגלי סולמו מוצבים ארצה  ותלמידי החכמים, שותפיו הבכירים עולים ויורדים בו, דור דור ודורשיו, ומבררים את הדין ואת המשפט החלים בארץ. על הפסוק "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד"(קהלת פרק יב פסוק יא), אומר התלמוד במסכת חגיגה דף ג' עמוד ב': "למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים". התורה מדרבנת במצוותיה לעשות את הטוב וכמוה כדרבן המכאיב לבהמה כשהיא סוטה מן הדרך כדי להחזירה לדרך הישר, היא מייסרת את הטועים בציוויה ומשפטיה ורציונאל השכר והעונש שהיא חושפת כמשנת הגמול הראוי. אולם הפסוק אינו אומר כי התורה עצמה היא כדרבנות. היא אומרת כי דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת ומציינת כי חכמים אלה, מתאספים לישיבה אחת, לסנהדרין, לבית דין, לישיבה, וקוראת להם בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת. מי הם? הגמרא מפרשת: "בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ'). אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין". זו דרכה של תורה. מן השמים ניתנה ביד רועה אחד שפסק כי להלכה לא בשמים היא  אלא "הארץ נתן לבני אדם" והם שוקלים וטרים, מבררים ומבהירים, מגיעים למסקנות, חכם חכם על פי שיטתו ואופקיו והבנתו, ובחבורה של בעלי האסופות האלה, בעלי הדעות שנאספו מכל אתרי הדעות האפשריות, נמנים וגומרים את הדין על פי החלטת הרוב. ומעתה, הדין הזה שנפסק על הארץ, רועה אחד, אדון כל הארץ, הוא הוא שאמרו.

ברוח זאת אומרת הגמרא במסכת עירובין דף יג' עמוד ב': " אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן ? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי". שלש שנים, לאו דווקא שלש, אלא שלש כדי לציין זמן ממושך, דנו חכמי בית הלל וחכמי בית שמאי תוך כבוד הדדי ותוך סובלנות מופתית בקביעת הלכה שניתנה מן השמים מלכתחילה לא חתוכה על ידי רועה אחד כדי שיבררוה בארץ, שכללה בתוכה מעצם הווייתה צדדים להיתר וצדדים לאיסור כדי שמתוך הצדדים לאיסור יתבהרו הצדדים להיתר ומתוך הצדדים להיתר יתבררו הצדדים לאיסור על פי הזמן והמקום והנסיבות המתחלפים והמתהווים. לא הייתה הכרעה והוצרכו לבת קול שתקבע שתי אמיתות. האחת  היא "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן", השנייה " והלכה כבית הלל". רבי יום טוב בן אדרת הידוע כ ריטב"א מצטט בפירושו דברים ששמע אודות הבשורה הראשונה של בת הקול:" אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלוהים חיים וזה אוסר וזה מתיר? ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר". הוא אינו מסיר את המסתורין המייחדים תורה מן השמיים שיש בה דבר והיפוכו והיא עצמה מבקשת כי יקבעו אם הדבר הוא ההלכה בשעתה או היפוכו.

 על פי המדרש הפתרון הוא בקביעה "אחרי רבים להטות". אך הנה בגמרא שלנו אין הדבר כן באורח מוחלט ובלבדי. הגמרא מוסיפה מימד למימד הסוברניות של הרוב.  אילו היו רוב, לא היו צריכים לבת קול, אבל כנראה שהיו בית הלל ובית שמאי שקולים ועל כן נקבע עוד קנה מידה , קנה המידה של הסובלנות, של הצניעות, של תרבות הויכוח, של הנוחות לבריות, ומאחר שבית הלל הצטיינו במידות אלה יותר מבית שמאי, נפסקה הלכה בכמותם.

המעורבות של בני האדם בקביעת ההלכה הדינאמית עולה מדרגה. מה שבעל תורה תמימה ראה כאנושיות הנדרשת מחכמים הופך לנדבך קובע בקרב בעלי האסופות. האנושיות הטתה את הכף לצד בית הלל, ומן השמים אישרו בבת קול כי מפני שבית הלל היו נוחין ( רשי מפרש סבלנין) ועלובים, קרי צנועים ומפני שהם לא דחו את דברי יריביהם דחייה מתפלמסת אלא עיינו בהם תחילה ושקלו אותה על פי חין ערכם, זכו ונפסקה הלכה כמותם. ומכאן, ללא צל של ספק כלל, מימד המידות, תרבות הוויכוח, תרבות הסובלנות, המחייב לא רק דורם של הלל ושמאי, אלא הדורות אחריהם עד לעצם היום הזה.

 

יצחק מאיר, 13.01.11

  

מודעות פרסומת

אודות יצחק מאיר

יצחק מאיר, תושב כוכב יאיר, יליד אנטוורפן בלגיה 1934, עלה ארצה ב 1946.נשוי לרבקה,ציירת, ולהם שלש בנות ושישה נכדים. רוב ימיו עסק בחינוך, בין היתר בכפר הנוער ימין אורד בראשו עמד 18 שנה וכראש מחלקה לחינוך מטעם הסוכנות היהודית בה כיהן עשר שנים כחבר ההנהלה וההנהלה הציונית. כיהן כיועצו הבכיר של שר החינוך המנוח זבולון המר לעניינים בינלאומיים ולענייני העם היהודי.עמד בראש ארבע נציגויות דיפלומאטיות בין השאר כשגריר ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג וכשגריר ישראל בברן שווייץ. היה מראשי התנועה הציונית הדתית על פי רוח תורה ועבודה ונשאר נאמן לתפישותיה המדיניות החברתיות והדתיות המתונות עד לעצם היום הזה. מפרסם כסדר בעיתונות הישראלית מאמרים פובליציסטיים, והגות וביקורת ספרותית. פרסם ספר מחזות" קרומניון", ספר מסות "בצומת", שירים במוספים שונים ושירים ומחזות שהועלו על במות הקבוץ הדתי. סיפרו "אישה אחת" פורסם בנובמבר 2010 בהוצאת ספריית מעריב. היום, בגמלאות, פעיל בנושאי חינוך, קידום חברתי וטיפוח קשרים בין ישראל לבין התפוצות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, יהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חכמים נבונים וידועים

  1. שאני הגיב:

    שלום, הייתי שמחה להבין למה נקטה הגמרא במ"ט דרכים דווקא ולא מספר אחר.

    • שאני הגיב:

      שלום, הייתי שמחה להבין למה נקטה הגמרא במ"ט דרכים דווקא ולא מספר אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s