מטרונה בתוך נתיבות משפט

וינייטה לפרשת יתרו התשע"ג

מטרונה בתוך נתיבות משפט

יצחק מאיר

 

הרבה משלים משלו חכמים ללמדנו מה בין תמציתה של תורה לבין תרי"ג המצוות המקיפות אותה. משפט פותח זה צריך לכאורה להתמיה. מה היא תורה אם לא תרי"ג המצוות שניתנו בה לישראל? כלום התורה היא מעין גרעין קשיח, בו מרוכזים עיקרי העיקרים, מוגן במצוות עשה ולא תעשה שלא באו לעולם אלא כאמצעי, כשומרי ליבת התורה? ליבה זו, אם כל מצווה ומצווה אינה ליבה כשלעצמה, מה היא? חכמים דורשים את הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא י"ח, ל')-עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כ"א, א') ללמדנו  כי התורה היא מִשְׁמֶרֶת, מורשה המשמרת את האדם ממעידה בחינת "סוּר מֵרָע" ומצווה שיקיים "וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד,ט"ו).  זה כל מהותה. מהות זאת היא הקרויה מִשְׁמַרְתִּי ורוב מצוותיה לא ניתנו בה עצמה אלא כדי שתשמשנה משמר לליבתה. 

ליבה זו מה היא? היכן היא מסתתרת? התלמוד מעיד כי כבר נביאי ישראל ואחריהם חכמי האומה, תנאים ואמוראים היו שותפים במסע האציל לאתר אותה בתוך תרי"ג מצוותיה, אך מה שאיתר-זה לא איתר אחר. "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (מכות כ"ג,ב'). זאת התורה. גימטריא שלה (611) עם מצוות עשה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ומצוות לא תעשה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ',ב') שהיו כחותמת מפי הגבורה עצמה, היא שש מאות ושלוש עשרה והן הנה התורה. אלא שלא כך סברו הכל. "בא דוד והעמידן על אחת עשרה" (שם) ובין האחת עשרה מנה הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח", ועוד עד אחת עשרה. (תהלים ט"ו,א'-ה'). בא ישעיה  וצמצם האחת עשרה לשש, "הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיה ל"ג,ט"ו) וקבע כי השש הן ליבת התורה. הנביא מיכה מצא את עיקר העיקרים בשלוש מצוות בלבד, "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו',ח'). גם השלש היו מרובות יתר על הדי בעיני הנביא חבקוק שהעמיד כל התורה כולה על מצווה אחת, "…וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב', ד') והאחת הזאת הייתה לליבה ושש מאות ושתים המצוות אחרות היו למגיניה, חיל המשמר למשמרתי (מכות,שם). 

עדות מרתקת אחרת למסע החיפוש אחר ליבת התורה היא הספור התלמודי הידוע המעמת את שמאי מול הלל. "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל- גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" (שבת,ל"א,א'). הנוכרי הווירטואלי הזה מייצג את הסוברים כי התורה כולה על רגל אחת, על יסוד אחד, היא עומדת, ומכח שמירה על היסוד האחד הזה הוא מבקש להתגייר. שמאי, מרחיק מעליו את הנוכרי החקרן באמת הבניין, בהבהרה חד משמעית כי התורה כמוה כבית אחד שיש בו 613 חדרים וכל חדר וחדר הוא יסוד היסודות. כמו ששמירת שבת היא יסוד כך עשיית מעקה לבית חדש הוא יסוד, כשם שרצח וגניבה והלנת שכר-שכיר הם גופי תורה ונשמתה, כן איסורי אכילה של בעלי חיים מסוימים ובישול גדי בחלב אימו הם גופי תורה ונשמתה, וכל המפריד בין המצוות הנראות כנעלות לבין הנדמות כקלות, אי אפשר לו לדור בבית היהודי. אדם אינו חי על יסודות. אדם העומד עליהם ועליהם איתנים ככל שיהיו בלבד, קופא ברוח, ובלא לחם לאכול וללא ספר ללמוד, הוא משול כמת. 

הלל חולק, ומציב את "האימפראטיב הקטגורי" הצוו המוחלט, של "דעלך סני לחברך לא תעביד" כליבת התורה. לשם קיומו של הצוו המוחלט הזה היא ניתנה. כל המצוות כולן אינן אלא פירוש לגרעין האחד הקשיח הזה. אי אפשר לקיימו בלי לדעת איך לקיימו. הלכה- "זו היא כל התורה כולה", למעשה, אין כניסה לבית בלי "זיל גמור",  בלי לך למד. האירוניה היא שרק ה"אידך" יפתח את השער… 

במסע הזה משתתפים גם רבי עקיבא ובן עזאי. כל אחד בהם מחפש את הכלל הגדול של התורה, את ליבת הליבות שלה. רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא י"ח ,י"ט), זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי,נדרים ט', הלכה ד'), וכל יתר המצוות, הם כפרטים המשרתים את הכלל הגדול. בן עזאי שאינו אוהב את צמצום הצו הקטגורי הזה ל"לְרֵעֲךָ" בלבד אומר, "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם … בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה',א') גדול הימנו" (שם). כל בני האדם באשר הם שם נבראו בצלם האלוהים. זה לב ליבת התורה, וכל יתר המשפטים לא באו אלא כדי להכין את העם היהודי שקיבל את התורה לקדש את תודעת הליבה הזאת. 

עד כאן הסייגים לליבת התורה שבתוך התורה. אבל התורה אינה סטאטית, מפני שהזמן איננו סטאטי. העולם מתהווה, משתנה, אופקיו מתרחבים, גילוייו פורצים דרכים לא נודעות, במדע, בטכנולוגיה, בכלכלה, ביחסים בין-אנושיים. "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (משנה אבות א',א').  המִשְׁמֶרֶת היא אותה משמרת. אבל הרוחות שונות. האיומים חדשים. שומרים של תמול אינם יודעים עוד את מלאכת השמירה של היום. החובה להגן על ליבת התורה מוטלת על החכמים המוסמכים של ישראל, ואנשי הכנסת הגדולה שציוו לדורות, "ועשו סייג לתורה", מתפללים בליבם שהסייגים שהזמן הדינאמי צריך להם יתחדשו על פי צרכי הזמן. "…גזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש, שנאמר ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי" (הקדמה ליד החזקה לרמב"ם), כותב הרמב"ם. "המנהגות והתקנות" שתקנו חכמי הדורות, אסור לסור מהם, אבל "משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור … ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא",( שם) מחייבים! כשם שאסור לסתור גדרות וסייגים של תמול, כן יש להעיז לתקן על פי המידות שהתורה נדרשת בהם "משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה". רעננותה של ליבת התורה דורשת משמר של בעלי חזון, של חכמים המודים שזמנים מופלאים מחייבים דינים ומשפטים מופלאים לא פחות. שיקום גדרות ישנות אגב ויתור על בניין חדשות, עלול להפקיר את ליבת התורה לרוח פרצים. פרדוקס חכם  הוא. הנועל עצמו מפני רוחות חדשות, נמצא מסתכן ברוח פרצים.

עכשיו יכולים אנו לשוב למשפט הפותח "הרבה משלים משלו חכמים ללמדנו מה בין תמציתה של תורה לבין תרי"ג המצוות המקיפות אותה". יש שהמשילו את התורה לכרם או לפרדס ואת המצוות  ואת ההלכות לגדר ואמרו, "למה הדבר דומה? לאדם משמר פרדס, משמרו מבחוץ – כולו משתמר, משמרו מבפנים – שלפניו משתמר, שלאחריו אינו משתמר"(יבמות דף כ"א, א'). יש שהמשילו את התורה לכלי קיבול מפואר ואת ההלכות לידיות המאפשרות לשאת אותו ממקום למקום ולהציע מטובו לכל מי שנפשו יוצאת להתברך בתוכנו. ויש שהשוו את התורה לגבירה, למטרונא בלשון המדרשים, שבשעה שהיא מהלכת ברשות הרבים שומרים חמושים מהלכים לפניה, ושומרים חמושים מאחריה, או מימינה או משמאלה, להבטיח את שלומה. (על פי פסיקתא דרב כהנא, פיסקא י"ב) המדרש הזה הולך אצל הפסוק "בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט" (משלי ח',כ') ושם אותו בפיה של התורה-הגבירה. "התורה אומרת, באיזה שביל אני מצויה, בדירכן של עושי צדקה. בתוך נתיבות משפט". היא מתענגת על הסוד המופלא שהיא ניתנה בין המשפטים. מיד אחרי בקיעת ים סוף, במרה, "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"( שמות ט"ו, כ"ה), קיבלו ישראל משפטים, ביניהם שמירת שבת וכיבוד אב ואם. תורה לא ניתנה עדיין.

יתרו חותן משה בא להתפעל מקרוב מגודל הניסים אשר עשה ה' עם ישראל ואגב כך גם התבונן בסדרי המשפט היגעים של חתנו משה ויעץ, "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת,וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת…" (שמות י"ח, כ"א-כ"ב). משה קיבל. מערכת המשפט קמה. תורה לא ניתנה עדיין.  מיד אחרי מעמד הר סיני נאמר "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"(שמות כ"א, א') תורה כבר ניתנה. סידרה ארוכה של חוקים ומשפטים באים אחריה. משום כך, "דינים מלפניה, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט ודינים מאחריה, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" אומרת הגבירה- המטרונה- התורה, "אהלך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט". החוקים והמשפטים שומרים עליה בשווקי העולם והיא מהלכת בטוחה בתוך נתיבות של ואהבת לרעך כמוך, בשדרה של זה ספר תולדות אדם, של עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת, של דבר מישרים, של דובר אמת בלבבו, של צדיק באמונתו יחיה, ובשדרה הזאת חומקת, באה והולכת דמותו הפלאית של יתרו והד קולו  "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת…" נשמע, והבנה עמוקה כי אדם בישראל ואדם בכלל באשר הוא אדם  צריך לראות עצמו כאילו שופטים את מעשיו בכל עת, בין הוא עומד מול הדיין, בין הוא יושב בין חבריו ואפילו הוא עם עצמו בינו לבינו, תמיד, בכל עת, מערכת משפט השומרת על ליבת התורה שופטת אותו ואת מעשיו ואת הרהורי ליבו. 

…ולו בעבור זה בלבד זכה יתרו ופרשה בתורה נקראת על שמו ומשמו היא שומרת על ליבת התורה כולה.