יצר מחשבות הלב

וינייטה לפרשת נח התשע"ד

יצר מחשבות הלב

יצחק מאיר

 

  • "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה',א'), על התורה כולה נאמר לא רק על הפרקים בהם מספר הכתוב ספור בריאת האדם ומונה את עשרת הדורות שיולדו לו עד נוח. אילו אמר הכתוב "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת אָדָם" כמו שאמר "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ", היה נעלה מכל ספק כי הפסוק מגדיר את פרקי הבריאה כפרקים המעידים עדות היסטורית על בריאת האדם. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" אומר כי הספר הזה, מ"בראשית" ועד "לעיני כל ישראל", ואולי אפילו עד לנביאים ועד לכתובים, כ"ד הספרים כולם, אף על פי שיש בהם פרקים היסטוריים, אין תכליתם לספר דברי ימי האדם אלא תכליתם לספר את דברי ימי האדם שבאדם בכל זמן, בעתיד כבהווה, בהווה כבעבר. זֶה סֵפֶר העוקב אחר הדרמה הגדולה של מי שהטביע בו הבורא את צלמו ואת דמות תבניתו ואת החוכמה ואת הדעת, ועשה אותו ליודע טוב ורע, וחנן אותו במתת הבחירה בין החיים לבין המוות והורה לו לבחור בחיים, והוא, האדם הבוחר, על דעתו שלו, בחר באשר בחר, עיתים בחסד וזכה, עיתים בגזל ונספה, עיתים באמת ועלה בעליות, עיתים בכזב וצנח לתהומות, עיתים בחרב והדם לא כופר, עיתים בשלום והתקווה ניטעה, עיתים בנביאים וניצל עם הרבים, עיתים במדיחים והוציא ימיו בכלא בדידותו.
  • כל עשרים וארבעה הספרים מספרים את הסיפור הזה. הוא אחד בכל העולם כולו. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב',ז'), כל אדם, על כל אדמה מאדמות תבל, גולם חמר שנפח בו מרוחו, נשמת חיים. תיבת "וַיִּיצֶר" בשני יוד"ין היא כתובה, להזכיר כי אדם באשר הוא אדם, בשני יצרים, בשאיפה להיטיב, בנטייה להשחית- ושניהם מתחילים ביו"ד- הוא נברא, בערים ובכפרים, בחולות המדבר המצהיבים וביערות  המוריקים, בישימון הלהט ובערבות הכפור, ותולדותיו הם תולדות המאבק בין שני היצרים האלה, ואילו "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ב', י"ט), "וַיִּצֶר" זה ביו"ד אחת הוא כתוב, כי אין להם יצרים לבעלי החיים, לא לטוב ולא למוטב. האינסטינקטים מושלים בהם שלטון מוחלט אלא אם כן הפחד או הרעב גוברים בהם על האינסטינקט,  והפחד מניס אותם אפילו מטרפם או מזיווגם, והרעב מטיל אותם בפני בעלי חיים תקיפים מהם גם אם מלכתחילה דמם בראשם ב "וַיִּצֶר"  ביו"ד אחת אין ייסורי מצפון, ואין עברה על החוק, ואין חשש מהעמדה לדין (ראה רש"י," … בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי"ן") שיש באדם שה"וַיִּיצֶר" שלו בשני יוד"ין הוא כתוב.
  • רבי שמעון בן פזי קורא את התיבה "וַיִּיצֶר" כאילו היא הלחמה בין "וַיִּ…" לשון צער ואבוי,לבין "…יצֶר" ואומר כי מה שמאפיין את סיפור האדם הוא שרק הוא חי חיים שיש בהם התנגשויות הרות משמעות בין אמיתות סותרות ורק הוא יכול לומר "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". בעל "תורה תמימה", רבי ברוך הלוי עפשטיין, מסביר, "אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי, ואוי לי מיצרי שמצערני לעבור על רצון יוצרי". אילולי הייתה הכרה בלב כל אדם נוצר מעפר, שיש יוצר שתובע ממנו "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל',ט"ו-י"ט) לא היה האינסטינקט שניתן לכל חי הופך ליצר בלב האדם. לא היה לא "וַיִּ"  ולא "אוי", לא היו שני ציוויים כביכול מתמודדים בזירת ליבו של האדם, צוו היצר בצוו היוצר, צוו הארץ בצווי שמים, צווי החמלה בצווי הקיום, צווי השמירה על החוק שחקקו מחוקקים בצווי החוקים שמחוקק האדם לעצמו. לא רק היוצר ברא את היצר, אלא היצר ברא את תוקפו של היוצר, ומכיוון שאין לה לחיה יצר, ומה ש"קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא" (ברכות, שם), מכוח הטבע שהוטבע בה היא עושה,  אין לה, לא יכול להיות לה הכרה שיש לה יוצר.
  • מקורות הרבה יש הרואים בשני היצרים הוויות חיצוניות לאדם, שנבראו כשלעצמן, ומבחוץ כביכול הן נאבקות על השליטה בבני האדם. האמורא רב ראה ביצר הרע רימה מעופפת החותרת לחדור לליבו של אדם כדי לזהם אותו. "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (קהלת י',א'). מבחוץ,תוקף היצר, שרץ זעיר שנולד מן הסכלות, את האדם שחוכמתו היא כבודו, שערכו משול לערך שמן רוקח, והוא מטיל בו רקב. האדם "יָקָר מֵחָכְמָה" הוא קרבן של פולש מבאיש חמוש בסִכְלוּת מְעָט. בלי משל ובלי נמשל אומר כהנה גם ריש לקיש (סוטה ג',א'), "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן  נכנס בו רוח שטות", ונכנס משמע מבחוץ היא מגיחה רוח השטות.
  • כנגד רב אמר שמואל , "כמין חטה הוא דומה (יצר הרע), שנאמר, "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד',ז'). באסוציאציה לשונית הופכת התיבה חַטָּאת  לגרגר חיטה, שנבראה בשדות לא באדם, אבל אדם משתוקק אל הלחם המטפורי שבה, עד שדומה בעיניו כי "עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", על הממון לבדו, על מיצוי הנאות הגוף לבדן, על הכבוד, על הכוח, ואין הוא יודע כי על היצר הזה, גוף זר, הפולש מבחוץ,  נתן לו יוצרו כח להודפו, להיאבק בו, "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" אם אך תהיה נכון לקרא עליו מלחמה. (ברכות ,שם). מן הפסוק בתהלים ל"ז,ל"ב, "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" לומד התלמוד (סוכה נ"ב,ב'), כי היצר המדיח  נברא מלכתחילה כרשע האורב יום יום לאדם שנברא צדיק  וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ , ובחוג תלמידי רבי ישמעאל למדו "אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע, הרשע המשוטט בחוצות) – משכהו לבית המדרש" ששם מתכנסים לעבוד את היוצר והיצר אפילו הוא קשה כאבן הוא נימוח.
  • האויב החיצוני הוא  רודף נחוש .שני תנאים, רבי שמואל ורבי יונתן מעידים "כי יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה, ומעיד עליו לעולם הבא".(סוכה,שם) בחיים מבקש האוייב החיצוני הזה להכשיל את האדם הצדיק. במותו של אדם מבקש האוייב החיצוני הזה להכשיל את היוצר עצמו ולהטות  אותו  לגזור גזירת שווא  בשעה שהוא יושב בדין לשפוט את האדם הצדיק שנשמתו נקראה לתת דין וחשבון לפניו. בכל המקורות האלה הרואים ביצר אוייב רב עוצמה חיצוני, אין האדם חסר ישע. יש לו יוצר. הוא יכול על כן להשיב מלחמה שערה. לקרא לו ליצר בשמו, 'מנוול', לאסור עליו קרב בחזית בית המדרש, להכות אותו, לגבור עליו, גם אם יצא מן המאבק פצוע, צולע על ירכו.  הוא יכול לנוס מפני היצר ולחסות בצל היוצר מתוך אמונה כי ה' לא יעזהנו בעולם הזה ולא ירשיענו בעולם האמת. הדרמה גדולה. המלחמה נטושה. אך הקרב לא הוכרע מראש. בין יצר ליוצר יכריע האדם את הקרב.
  • אבל לא כן רואה הפסוק הפותח את ספור המבול את היצר. הוא לא גוף זר. הוא לא פולש. הוא לא בריה שנבראה לרדוף, להדיח, להמית. "וַיַּרְא יה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו',ה'). הוא  לא רק לן  במחשבות לבו של האדם . מחשבות לבו של האדם יוצרות אותו,  כפשטו הבהיר  של הכתוב, הוא  יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ של האדם. השם שברא את האדם ברא בו לב שיוצר את מחשבותיו, והנה מתברר כי אדם זה ברא  בליבו איזה עורב הקורא " רַק רַע, רַק רַע, כָּל הַיּוֹם" ועל בריאה של אדם כזה, שמחשבות לבו יוצרות רע אומר הכתוב "וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם ו'-ז'). המבול היה בלתי נמנע, מפני שהאחריות המלאה על הטוב כעל הרע מוטלת על כתפיו של האדם. הוא יוצר את הטוב לאורו הוא בוחר ללכת, הוא יוצר את הרע בו הוא בוחר כאדונו במחשכים.
  •  המדרש אומר במשך מאה ועשרים שנה, שנות חייו של אדם לאחר שהודח מגן עדן, עסק נח בבניית התיבה לעיני כל הבריות שהיו שטופים בחמס ובזימה והודיעום כי אלא אם כן ימליכו מליבם את הטוב על מעשיהם, לא תוכל הארץ לשאת את חטאתם ומן התהומות אליהם בחרו לרדת תיפתח לרגליהם התופת והם יאבדו. "עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו.לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו מה אתה עושה, ואומר להן כך והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום" (מדרש תנחומא, פרשת נח,סימן ה').
  • שום זבוב מבאיש לא הבאיש את ליבם של בני האדם עד שבא עליהם המבול. שום חיטת חטאת לא באה מרחוק ושתלה עצמה בין ורידיהם וגידיהם של האנשים וכפתה עליהם כניעה לרשות הרע. שום מנוול לא שוטט בין היערות לבין החופים וארב להמיתם. ליבם יצר את המחשבות שהיו "רַק רַע, רַק רַע, כָּל הַיּוֹם" , ליבם גרם שאוזניהם נאטמו משמוע ועיניהם נתעוורו מראות את האזהרה כי אין קיום לאדם על ארץ שהושחתה על ידי האדם, והמבול, הבלתי נמנע, אף על פי שלא יהיה עוד כמוהו בשבועה,  נחלים שוצפים ורותחים עוד מאיימים לעלות על גדות השבועה לשטוף ארצות ועמים שליבם הוגה רע ואינו מתיירא מן הבלתי נמנע.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות יצחק מאיר

יצחק מאיר, תושב כוכב יאיר, יליד אנטוורפן בלגיה 1934, עלה ארצה ב 1946.נשוי לרבקה,ציירת, ולהם שלש בנות ושישה נכדים. רוב ימיו עסק בחינוך, בין היתר בכפר הנוער ימין אורד בראשו עמד 18 שנה וכראש מחלקה לחינוך מטעם הסוכנות היהודית בה כיהן עשר שנים כחבר ההנהלה וההנהלה הציונית. כיהן כיועצו הבכיר של שר החינוך המנוח זבולון המר לעניינים בינלאומיים ולענייני העם היהודי.עמד בראש ארבע נציגויות דיפלומאטיות בין השאר כשגריר ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג וכשגריר ישראל בברן שווייץ. היה מראשי התנועה הציונית הדתית על פי רוח תורה ועבודה ונשאר נאמן לתפישותיה המדיניות החברתיות והדתיות המתונות עד לעצם היום הזה. מפרסם כסדר בעיתונות הישראלית מאמרים פובליציסטיים, והגות וביקורת ספרותית. פרסם ספר מחזות" קרומניון", ספר מסות "בצומת", שירים במוספים שונים ושירים ומחזות שהועלו על במות הקבוץ הדתי. סיפרו "אישה אחת" פורסם בנובמבר 2010 בהוצאת ספריית מעריב. היום, בגמלאות, פעיל בנושאי חינוך, קידום חברתי וטיפוח קשרים בין ישראל לבין התפוצות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, יהדות, ספרות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s