נציב המלח

וינייטה לפרשת לך לך התשע"ד

נציב המלח

יצחק מאיר

 

אשת לוט שנסה מן ההפכה הבוערת של סדום ועמורה הביטה אל אחור ונזדעזעה לראות כי כבר מחורבנן הן עולות כערים מטפוריות שלא תחרבנה ותעמודנה על תילן ימים רבים והיא נבהלה עד שליבה עמד מלכת. "… וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח". (בראשית י"ט,כ"ו). בנוסה ראתה בעיניה את חזיון הזעם הרועם והלוהט ניתך על סדום ועל עמורה, "… גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" שהפך "… אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (שם, כ"ד-כ"ה)  ואת הלבה הרותחת שלא השאירה שריד לא מקריה ולא ממתיה, ונדהמה לשמוע מתוך הרעש קולו  הנבואי של משה משביע בשעת פרידתו לפני מותו את עמו לדבוק בטוב ובישר פן יגדל מתוכו, אם חלילה יבגוד, דור סוטה שיאבד בחטאו "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ" (דברים ל"ב ,ל"ב). עיר נהרסת לעיניה, וגפנה ושדמותיה מרעילים עוד דורות לאחר מכן את צאצאי העם שנשבע אמונים בתחתית הר סיני לאלוהי הצדק והמשפט. הערים המטפוריות סואנות עוד בכל עזוז חטאתם בימי הנביאים, ואשת לוט המביטה לאחור רואה את רוחן השורדנית מיתמרת ועולה מתוך האש וכמו שומעת את הנביא מרעים בקולו באוזני מלכו ושריו ובאוזני כל העם הנדון לחורבן, "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיה א',י'), ואת ירמיהו המקונן על החורבן במגילת איכה ומאשים כי "וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע" (איכה ד',ו').

 היא מוכת תדהמה. רוחה הרעה של סדום המטפורית חיה וקיימת במשנה ובתלמוד ובמדרשים ועד לימינו אלה שלנו היא מרחפת מעל מרתפי הקדמה המעתירה ואשת לוט מבטת ורואה כי באשר שם אין שלטי "עצור!" לחטאת ולשחיתות, אומרות הבריות "סדום ועמורה", והעיר שנהפכה והייתה לעיניה לסלעים צחיחים, אטומים, עקרים, מצבתיים לנצח, מטמיעה עצמה בתרבות האדם כבירת הגזל, והזימה, והכפירה בכל מידה ממידותיה. האימה משתקת. אפילו ה' שלא מצא בסדום צדיק להצילה ודן אותה לחורבן, לא יכול לרוחה הרעה המשייטת עוד בין ערי העולם ויושביה. רק מי שניצל על ידי מלאך מן ההפכה ועיניו ראו בהביטן אל אחור את הרוח הרעה עולה מן העיים העשנים והולכת לה אל הדורות הבאים- יכול היה להפוך לנציב מלח בוכה עולמית .

סדום הייתה מטפורית גם בהיותה בנויה לתלפיות בכיכר הדשנה והגדירה את סדומיותה עוד בטרם תהיה למשל ולשנינה. היא נכנסה לדברי הימים המדרשיים כעיר עשירה ששמרה בקנאות על נכסיה פן יכרסמו בהם נוודים ישרי דרך  שיזדמנו למצוא פת לחם בשעריה. היא ראתה בהם איום קיומי. כך זוכרים אותה חכמינו בתוספתא של מסכת סוטה (פרק ג',הלכה י"ב), "אנשי סדום אמרו, הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו, ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו ,אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו שאין באין עלינו אלא לחסרנו". מארבים שהניחו לעצור בעד הנוודים לא מנעו את מבקשי הלחם שהיו נועזים מעוני בעיקר בימים שקדמו לחגים ולרגלים. כיוון שהמארבים כשלו החליטה סדום להמיר ערך מול מחיר, ערך קיום מצוות התורה מול מחיר קיום האסמים השופעים. הכלכלה הייתה לעיקר מעיקרי האמונה. "נעמוד ונשכח את הרגל מבינותינו", אמרו, נבטל את פסח ואת שבועות ואת סוכות ובלבד שנשמור את עושרנו לבל ילקטו זרים אפילו גרגר מפסולתו.  אלוהים לא סלח. "אמר להם המקום (הקדוש ברוך הוא) בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם -אני אשכח אתכם מן העולם". על פי כל קנה מידה לא הייתה סדום חסרה פת לו פרסה לרעב לחם. כך מעיד הנביא, "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל ט"ז, מ"ט). סדום כזו עדיין עומדת על תילה כעיר מטפורית בעולם בו השובע חושש פן יכנו העוני בפירור שהוא אוסף מעל רצפות שישו.

לא הייתה נאה בערי הכיכר הנאות כסדום. אברהם ולוט חילקו ביניהם את הארץ שלא יכלה לשאת אותם יחדיו. אברהם ישב בכנען. לפני השבר שקרע קריעה לאורכה של הארץ מהרי הלבנון עד לפאתי אפריקה, הייתה הכיכר ירוקה ופורייה, מלבלבת ומפתה ביופייה. לוט בחר בה ונתאווה למשובח שבה. "חוזר לוט את כל ערי הכיכר ולא מצא מקום יפה מסדום" (מדרש לקח טוב על בראשית י"ג). אבל הוא ידע מה טיבם של הסדומיים שהיו רעים וחטאים, ועל כן נזהר מלבוא בה, "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם,  ולא בסדום, וזהו שנאמר ולוט יושב בשער סדום, שהיה ביתו בשער החומה ולחוץ" (חזקוני,לרבי חזקיהו בן מנוח מפרובנס). שמות המלכים הבוטים התריסו בגלוי וביוהרה בעצם קיומה של רגישות אתית במרחב הסדום-עמוראי. "בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה" (בראשית י"ד,ב') על הראשון אומר המדרש שהוא היה "בן-רע", ועל השני שהוא היה "בן רשע" (בראשית רבא,ב' ה'). השליטים התנאו בשמות שציינו את טיבם. גם ארבעת דייני העיר, תלו על צווארם תג שם שהיה מבייש כל דיין, אבל הם נשאו את שמם כעדי,"שקראי, ושקרוראי, זייפי, ומצלי" (סנהדרין ק"ט) וכמו אמרו כי שקרן המכתיר עצמו בשם שקרן מעיד על עצמו כי הוא סוגד לאמת.

"רבי נהוראי אומר, אין לך אדם מתון בכל הכרכים יתר מסדומיים, שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום" (תוספתא שבת,פרק ח'). דיינים שקראו להם זייפי, היו מתונים בדין עם זייפנים, ודיינים ששמם שקראי היו מתונים בדין עם כזבנים, אבל גם את המתינות הם זייפו. הפסוק "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית י"ג,י"ג) מעיד כי הסדומיים היו רָעִים זה לזה ורמסו את כל מערכות היחסים בין אדם לחברו, וְחַטָּאִים לה' בכל מערכות היחסים בין אדם למקום. לא נעלמו מעיניו של לוט פירושיו של רבי שמשון רפאל הירש שאמר כי "אין לך אדם שאיננו "חוטא" באקראי, אבל הכתוב אומר שהם היו "חַטָּאִים" על משקל בעלי מלאכה, שהחטא קבוע באופיים" ולוט ידע על כן כי מלכים, דיינים וסדומיים בכלל בעיר, היו חברים במסדר הירארכי של אנשים חַטָּאִים רָעִים. "אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ישעיהו ג', י"א). אומר הנביא. לא שרשע טוב מצוי בעולם, אולם רשע מטיבו ששוקד לעשות רע לזולתו, הוא ממבני בניו של הסדו-עמוראים הראשונים. לוט היה מוטרד מכך, ועל כן, כאמור, הוא הלך 'עד' ועצר 'אצל'.  גם  חיים על פי נוסחה זהירה מעין זו היא מטפורית מלכתחילה. 'עד' קרוב מדי ל'אצל'. להיגיון הסדומי היה כוח אוסמוטי. הוא היה מרוכז. הוא היה תמציתי. הוא נתחזה כממוצע ארצי, כיצוק בברזל ומשך אליו את הקרוב לו הדליל. "ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום" (אבות ה',משנה "). ההיגיון הבריא אומר כי "שלי שלי ושלך שלך" הוא מרשם של שלום, של עקיפה מודעת  של עימותים על רכוש וממון, מעין מה שהפתגם העממי מנסח כ 'חיה והנח לזולתך לחיות'. אין לך מפתה יותר מאשר הפרידה הזאת, 'אני כאן, ואתה שם', ו'אחי', או 'אחותי', יהיה לך אשר לך ולי אשר לי'. אבל יש אומרים כי זאת בדיוק מידת סדום,  לא רק מפני שמשמעה של הנוסחה הזאת היא שכשם שאין אני רוצה הנאה ממה שיש בידך כן הימנע אתה מהנאה ממה שיש בידי, אפילו אם מה שהיית נוטל ממני לא היה מחסר ממני דבר. הוא מה שחכמי ישראל קוראים "מידת סדום", ופוסקים להלכה כי כופים על מי שמונע טובה מזולתו- מפני שעקרונית אין הוא מסכים שטובה זו תשיק לדבר מן הדברים שהם שלו – לסגת מן העיקרון העקר הזה.  בסדום לא נסוגו. בסדום אמרו כי זו מידה בינונית, מצויה, ממוצעת, נוחה.

 ההיגיון הבריא כביכול קבע בנוסף כי שלי שלי ושלך שלך הוא פלג  מן הנהר הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" מפני שהוא משווה בינך לרעך, אבל פועל יוצא בלתי נמנע מדוקטרינה זו הוא "שעל ידי התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו" (תפארת ישראל-יכין על אבות שם). לא רק הערבות ההדדית, לא רק התפיסה  החברתית הערכית האומרת  שאדם נוטל על פי צרכיו ותורם על פי יכולתו אינה יכולה לדור בסדום של "שלי שלי ושלך שלך" אלא שגם התעבורה בין היום לבין המחר אינה יכולה להתקיים כי אין 'שלי שלך היום ויהי רצון כי אם אזדקק למחר תוכל להעניק לי משלך'. בלי תעבורה זאת, אין אב תומך משלו בבנו היום, ואין הבן סועד את אביו משלו מחר, וההיגיון הבריא כביכול הכובש והקוסם מתפורר לאכזריות חברתית ובלתי אנושית ואין מנוס, כ" כסדום היינו".

זאת המטפורה של "עד סדום" שאינה עומדת בפיתוייה של המטפורה שבתוך סדום.

הבדידות הנוראה של אדם היושב בשעריה של עיר, תוססת, חוגגת תמיד, מושחתת, מרדדת הגיון קיומי למרצפות שטוחות של מוסר רמוס, החולשה הממוטטת של איש שאף על פי שהוא יודע ומכיר כל שאורב לו, ושמע כל נבואה שמזהירה אותו מפני מדוחים, היא קשה מנשוא. מ"עד סדום" הוא נמלט אל "תוך סדום", ומתוך סדום לא ימלט אותו אלא מלאך אם זכות אבותיו תעמוד לו. אשת לוט פנתה אל אחור וראתה את רוחה של סדום נושבת דרך ערבות דברי הימים אל כל עתיד שיש בו בני אדם בשר ודם. היא נבהלה. המלאך שמילט אותה ואת לוט וביתו, כבר בא. הישוב לבוא, היוכל..? אל מול סדום המטפורית שנראתה כנעולה ממלאכים, לא יכלה שאת עוד "… וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".

 

מודעות פרסומת

אודות יצחק מאיר

יצחק מאיר, תושב כוכב יאיר, יליד אנטוורפן בלגיה 1934, עלה ארצה ב 1946.נשוי לרבקה,ציירת, ולהם שלש בנות ושישה נכדים. רוב ימיו עסק בחינוך, בין היתר בכפר הנוער ימין אורד בראשו עמד 18 שנה וכראש מחלקה לחינוך מטעם הסוכנות היהודית בה כיהן עשר שנים כחבר ההנהלה וההנהלה הציונית. כיהן כיועצו הבכיר של שר החינוך המנוח זבולון המר לעניינים בינלאומיים ולענייני העם היהודי.עמד בראש ארבע נציגויות דיפלומאטיות בין השאר כשגריר ישראל בבלגיה ובלוקסמבורג וכשגריר ישראל בברן שווייץ. היה מראשי התנועה הציונית הדתית על פי רוח תורה ועבודה ונשאר נאמן לתפישותיה המדיניות החברתיות והדתיות המתונות עד לעצם היום הזה. מפרסם כסדר בעיתונות הישראלית מאמרים פובליציסטיים, והגות וביקורת ספרותית. פרסם ספר מחזות" קרומניון", ספר מסות "בצומת", שירים במוספים שונים ושירים ומחזות שהועלו על במות הקבוץ הדתי. סיפרו "אישה אחת" פורסם בנובמבר 2010 בהוצאת ספריית מעריב. היום, בגמלאות, פעיל בנושאי חינוך, קידום חברתי וטיפוח קשרים בין ישראל לבין התפוצות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, חברה, יהדות, כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s