נציב המלח

וינייטה לפרשת לך לך התשע"ד

נציב המלח

יצחק מאיר

 

אשת לוט שנסה מן ההפכה הבוערת של סדום ועמורה הביטה אל אחור ונזדעזעה לראות כי כבר מחורבנן הן עולות כערים מטפוריות שלא תחרבנה ותעמודנה על תילן ימים רבים והיא נבהלה עד שליבה עמד מלכת. "… וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח". (בראשית י"ט,כ"ו). בנוסה ראתה בעיניה את חזיון הזעם הרועם והלוהט ניתך על סדום ועל עמורה, "… גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" שהפך "… אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה" (שם, כ"ד-כ"ה)  ואת הלבה הרותחת שלא השאירה שריד לא מקריה ולא ממתיה, ונדהמה לשמוע מתוך הרעש קולו  הנבואי של משה משביע בשעת פרידתו לפני מותו את עמו לדבוק בטוב ובישר פן יגדל מתוכו, אם חלילה יבגוד, דור סוטה שיאבד בחטאו "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ" (דברים ל"ב ,ל"ב). עיר נהרסת לעיניה, וגפנה ושדמותיה מרעילים עוד דורות לאחר מכן את צאצאי העם שנשבע אמונים בתחתית הר סיני לאלוהי הצדק והמשפט. הערים המטפוריות סואנות עוד בכל עזוז חטאתם בימי הנביאים, ואשת לוט המביטה לאחור רואה את רוחן השורדנית מיתמרת ועולה מתוך האש וכמו שומעת את הנביא מרעים בקולו באוזני מלכו ושריו ובאוזני כל העם הנדון לחורבן, "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיה א',י'), ואת ירמיהו המקונן על החורבן במגילת איכה ומאשים כי "וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע" (איכה ד',ו').

 היא מוכת תדהמה. רוחה הרעה של סדום המטפורית חיה וקיימת במשנה ובתלמוד ובמדרשים ועד לימינו אלה שלנו היא מרחפת מעל מרתפי הקדמה המעתירה ואשת לוט מבטת ורואה כי באשר שם אין שלטי "עצור!" לחטאת ולשחיתות, אומרות הבריות "סדום ועמורה", והעיר שנהפכה והייתה לעיניה לסלעים צחיחים, אטומים, עקרים, מצבתיים לנצח, מטמיעה עצמה בתרבות האדם כבירת הגזל, והזימה, והכפירה בכל מידה ממידותיה. האימה משתקת. אפילו ה' שלא מצא בסדום צדיק להצילה ודן אותה לחורבן, לא יכול לרוחה הרעה המשייטת עוד בין ערי העולם ויושביה. רק מי שניצל על ידי מלאך מן ההפכה ועיניו ראו בהביטן אל אחור את הרוח הרעה עולה מן העיים העשנים והולכת לה אל הדורות הבאים- יכול היה להפוך לנציב מלח בוכה עולמית .

סדום הייתה מטפורית גם בהיותה בנויה לתלפיות בכיכר הדשנה והגדירה את סדומיותה עוד בטרם תהיה למשל ולשנינה. היא נכנסה לדברי הימים המדרשיים כעיר עשירה ששמרה בקנאות על נכסיה פן יכרסמו בהם נוודים ישרי דרך  שיזדמנו למצוא פת לחם בשעריה. היא ראתה בהם איום קיומי. כך זוכרים אותה חכמינו בתוספתא של מסכת סוטה (פרק ג',הלכה י"ב), "אנשי סדום אמרו, הואיל ומזון יוצא מארצנו, וכסף וזהב יוצא מארצנו, ואבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו ,אין אנו צריכין שיבואו בני אדם עלינו שאין באין עלינו אלא לחסרנו". מארבים שהניחו לעצור בעד הנוודים לא מנעו את מבקשי הלחם שהיו נועזים מעוני בעיקר בימים שקדמו לחגים ולרגלים. כיוון שהמארבים כשלו החליטה סדום להמיר ערך מול מחיר, ערך קיום מצוות התורה מול מחיר קיום האסמים השופעים. הכלכלה הייתה לעיקר מעיקרי האמונה. "נעמוד ונשכח את הרגל מבינותינו", אמרו, נבטל את פסח ואת שבועות ואת סוכות ובלבד שנשמור את עושרנו לבל ילקטו זרים אפילו גרגר מפסולתו.  אלוהים לא סלח. "אמר להם המקום (הקדוש ברוך הוא) בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם -אני אשכח אתכם מן העולם". על פי כל קנה מידה לא הייתה סדום חסרה פת לו פרסה לרעב לחם. כך מעיד הנביא, "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל ט"ז, מ"ט). סדום כזו עדיין עומדת על תילה כעיר מטפורית בעולם בו השובע חושש פן יכנו העוני בפירור שהוא אוסף מעל רצפות שישו.

לא הייתה נאה בערי הכיכר הנאות כסדום. אברהם ולוט חילקו ביניהם את הארץ שלא יכלה לשאת אותם יחדיו. אברהם ישב בכנען. לפני השבר שקרע קריעה לאורכה של הארץ מהרי הלבנון עד לפאתי אפריקה, הייתה הכיכר ירוקה ופורייה, מלבלבת ומפתה ביופייה. לוט בחר בה ונתאווה למשובח שבה. "חוזר לוט את כל ערי הכיכר ולא מצא מקום יפה מסדום" (מדרש לקח טוב על בראשית י"ג). אבל הוא ידע מה טיבם של הסדומיים שהיו רעים וחטאים, ועל כן נזהר מלבוא בה, "וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם,  ולא בסדום, וזהו שנאמר ולוט יושב בשער סדום, שהיה ביתו בשער החומה ולחוץ" (חזקוני,לרבי חזקיהו בן מנוח מפרובנס). שמות המלכים הבוטים התריסו בגלוי וביוהרה בעצם קיומה של רגישות אתית במרחב הסדום-עמוראי. "בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה" (בראשית י"ד,ב') על הראשון אומר המדרש שהוא היה "בן-רע", ועל השני שהוא היה "בן רשע" (בראשית רבא,ב' ה'). השליטים התנאו בשמות שציינו את טיבם. גם ארבעת דייני העיר, תלו על צווארם תג שם שהיה מבייש כל דיין, אבל הם נשאו את שמם כעדי,"שקראי, ושקרוראי, זייפי, ומצלי" (סנהדרין ק"ט) וכמו אמרו כי שקרן המכתיר עצמו בשם שקרן מעיד על עצמו כי הוא סוגד לאמת.

"רבי נהוראי אומר, אין לך אדם מתון בכל הכרכים יתר מסדומיים, שכן מצינו בלוט שחזר על כל ערי הככר ולא מצא מתונה כסדום" (תוספתא שבת,פרק ח'). דיינים שקראו להם זייפי, היו מתונים בדין עם זייפנים, ודיינים ששמם שקראי היו מתונים בדין עם כזבנים, אבל גם את המתינות הם זייפו. הפסוק "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית י"ג,י"ג) מעיד כי הסדומיים היו רָעִים זה לזה ורמסו את כל מערכות היחסים בין אדם לחברו, וְחַטָּאִים לה' בכל מערכות היחסים בין אדם למקום. לא נעלמו מעיניו של לוט פירושיו של רבי שמשון רפאל הירש שאמר כי "אין לך אדם שאיננו "חוטא" באקראי, אבל הכתוב אומר שהם היו "חַטָּאִים" על משקל בעלי מלאכה, שהחטא קבוע באופיים" ולוט ידע על כן כי מלכים, דיינים וסדומיים בכלל בעיר, היו חברים במסדר הירארכי של אנשים חַטָּאִים רָעִים. "אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ" (ישעיהו ג', י"א). אומר הנביא. לא שרשע טוב מצוי בעולם, אולם רשע מטיבו ששוקד לעשות רע לזולתו, הוא ממבני בניו של הסדו-עמוראים הראשונים. לוט היה מוטרד מכך, ועל כן, כאמור, הוא הלך 'עד' ועצר 'אצל'.  גם  חיים על פי נוסחה זהירה מעין זו היא מטפורית מלכתחילה. 'עד' קרוב מדי ל'אצל'. להיגיון הסדומי היה כוח אוסמוטי. הוא היה מרוכז. הוא היה תמציתי. הוא נתחזה כממוצע ארצי, כיצוק בברזל ומשך אליו את הקרוב לו הדליל. "ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום" (אבות ה',משנה "). ההיגיון הבריא אומר כי "שלי שלי ושלך שלך" הוא מרשם של שלום, של עקיפה מודעת  של עימותים על רכוש וממון, מעין מה שהפתגם העממי מנסח כ 'חיה והנח לזולתך לחיות'. אין לך מפתה יותר מאשר הפרידה הזאת, 'אני כאן, ואתה שם', ו'אחי', או 'אחותי', יהיה לך אשר לך ולי אשר לי'. אבל יש אומרים כי זאת בדיוק מידת סדום,  לא רק מפני שמשמעה של הנוסחה הזאת היא שכשם שאין אני רוצה הנאה ממה שיש בידך כן הימנע אתה מהנאה ממה שיש בידי, אפילו אם מה שהיית נוטל ממני לא היה מחסר ממני דבר. הוא מה שחכמי ישראל קוראים "מידת סדום", ופוסקים להלכה כי כופים על מי שמונע טובה מזולתו- מפני שעקרונית אין הוא מסכים שטובה זו תשיק לדבר מן הדברים שהם שלו – לסגת מן העיקרון העקר הזה.  בסדום לא נסוגו. בסדום אמרו כי זו מידה בינונית, מצויה, ממוצעת, נוחה.

 ההיגיון הבריא כביכול קבע בנוסף כי שלי שלי ושלך שלך הוא פלג  מן הנהר הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" מפני שהוא משווה בינך לרעך, אבל פועל יוצא בלתי נמנע מדוקטרינה זו הוא "שעל ידי התנהגות שלו, תתבטל האהבה שבין אדם לחבירו" (תפארת ישראל-יכין על אבות שם). לא רק הערבות ההדדית, לא רק התפיסה  החברתית הערכית האומרת  שאדם נוטל על פי צרכיו ותורם על פי יכולתו אינה יכולה לדור בסדום של "שלי שלי ושלך שלך" אלא שגם התעבורה בין היום לבין המחר אינה יכולה להתקיים כי אין 'שלי שלך היום ויהי רצון כי אם אזדקק למחר תוכל להעניק לי משלך'. בלי תעבורה זאת, אין אב תומך משלו בבנו היום, ואין הבן סועד את אביו משלו מחר, וההיגיון הבריא כביכול הכובש והקוסם מתפורר לאכזריות חברתית ובלתי אנושית ואין מנוס, כ" כסדום היינו".

זאת המטפורה של "עד סדום" שאינה עומדת בפיתוייה של המטפורה שבתוך סדום.

הבדידות הנוראה של אדם היושב בשעריה של עיר, תוססת, חוגגת תמיד, מושחתת, מרדדת הגיון קיומי למרצפות שטוחות של מוסר רמוס, החולשה הממוטטת של איש שאף על פי שהוא יודע ומכיר כל שאורב לו, ושמע כל נבואה שמזהירה אותו מפני מדוחים, היא קשה מנשוא. מ"עד סדום" הוא נמלט אל "תוך סדום", ומתוך סדום לא ימלט אותו אלא מלאך אם זכות אבותיו תעמוד לו. אשת לוט פנתה אל אחור וראתה את רוחה של סדום נושבת דרך ערבות דברי הימים אל כל עתיד שיש בו בני אדם בשר ודם. היא נבהלה. המלאך שמילט אותה ואת לוט וביתו, כבר בא. הישוב לבוא, היוכל..? אל מול סדום המטפורית שנראתה כנעולה ממלאכים, לא יכלה שאת עוד "… וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, חברה, יהדות, כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

ייסורי הנוודים

הכאב הזוחל בעורקי המוודים

יצחק מאיר

 

עזיבת הארץ רודפת עיתים בגלוי ותמיד במסתרים את הישראלים שבחרו להשתקע, הם וילדיהם בנכר. כל הצידוקים וההסברים האישיים הכלכליים החברתיים החוברים  בפיהם יחדיו למעין כתב הגנה על הצעד המכריע הזה שיש בו  לבטח גם מן הגורלי, אינם יכולים לסלק את תחושת האשמה מן האוויר העוטף את העוזב כל שעה וכל יום בגלותו. דייניהם  של העוזבים יושבים בדין בתוכם, ודיניהם קשים. כאבם, כאב העקורים, הוא פרטי, גם במה שנראה בטוב, גם במה שנראה ברע, תמיד. זה כוחה של עצם מציאות מדינת ישראל בעולם. היא מייסרת את נוטשיה. שופטיהם ומנדיהם של ישראלי הנכר לא יודעים. הם מאלחשים את הפצע הפעור. כך דרכו של עולם  היום. כל מקום שקטגורים עולים על דוכני הפרהסיה הם בוראים סנגורים הקמים להפריך אישומיהם. לו השכילו הבינו זאת וסמכו על הכאב הזוחל בנוודים פי כמה וכמה מאשר על שוטי  ההצלפה המרשיעה שבידם.

פורסם בקטגוריה אקטואליה, הגות, חברה, יהדות, כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

יצר מחשבות הלב

וינייטה לפרשת נח התשע"ד

יצר מחשבות הלב

יצחק מאיר

 

  • "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה',א'), על התורה כולה נאמר לא רק על הפרקים בהם מספר הכתוב ספור בריאת האדם ומונה את עשרת הדורות שיולדו לו עד נוח. אילו אמר הכתוב "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת אָדָם" כמו שאמר "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ", היה נעלה מכל ספק כי הפסוק מגדיר את פרקי הבריאה כפרקים המעידים עדות היסטורית על בריאת האדם. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" אומר כי הספר הזה, מ"בראשית" ועד "לעיני כל ישראל", ואולי אפילו עד לנביאים ועד לכתובים, כ"ד הספרים כולם, אף על פי שיש בהם פרקים היסטוריים, אין תכליתם לספר דברי ימי האדם אלא תכליתם לספר את דברי ימי האדם שבאדם בכל זמן, בעתיד כבהווה, בהווה כבעבר. זֶה סֵפֶר העוקב אחר הדרמה הגדולה של מי שהטביע בו הבורא את צלמו ואת דמות תבניתו ואת החוכמה ואת הדעת, ועשה אותו ליודע טוב ורע, וחנן אותו במתת הבחירה בין החיים לבין המוות והורה לו לבחור בחיים, והוא, האדם הבוחר, על דעתו שלו, בחר באשר בחר, עיתים בחסד וזכה, עיתים בגזל ונספה, עיתים באמת ועלה בעליות, עיתים בכזב וצנח לתהומות, עיתים בחרב והדם לא כופר, עיתים בשלום והתקווה ניטעה, עיתים בנביאים וניצל עם הרבים, עיתים במדיחים והוציא ימיו בכלא בדידותו.
  • כל עשרים וארבעה הספרים מספרים את הסיפור הזה. הוא אחד בכל העולם כולו. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב',ז'), כל אדם, על כל אדמה מאדמות תבל, גולם חמר שנפח בו מרוחו, נשמת חיים. תיבת "וַיִּיצֶר" בשני יוד"ין היא כתובה, להזכיר כי אדם באשר הוא אדם, בשני יצרים, בשאיפה להיטיב, בנטייה להשחית- ושניהם מתחילים ביו"ד- הוא נברא, בערים ובכפרים, בחולות המדבר המצהיבים וביערות  המוריקים, בישימון הלהט ובערבות הכפור, ותולדותיו הם תולדות המאבק בין שני היצרים האלה, ואילו "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ב', י"ט), "וַיִּצֶר" זה ביו"ד אחת הוא כתוב, כי אין להם יצרים לבעלי החיים, לא לטוב ולא למוטב. האינסטינקטים מושלים בהם שלטון מוחלט אלא אם כן הפחד או הרעב גוברים בהם על האינסטינקט,  והפחד מניס אותם אפילו מטרפם או מזיווגם, והרעב מטיל אותם בפני בעלי חיים תקיפים מהם גם אם מלכתחילה דמם בראשם ב "וַיִּצֶר"  ביו"ד אחת אין ייסורי מצפון, ואין עברה על החוק, ואין חשש מהעמדה לדין (ראה רש"י," … בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי"ן") שיש באדם שה"וַיִּיצֶר" שלו בשני יוד"ין הוא כתוב.
  • רבי שמעון בן פזי קורא את התיבה "וַיִּיצֶר" כאילו היא הלחמה בין "וַיִּ…" לשון צער ואבוי,לבין "…יצֶר" ואומר כי מה שמאפיין את סיפור האדם הוא שרק הוא חי חיים שיש בהם התנגשויות הרות משמעות בין אמיתות סותרות ורק הוא יכול לומר "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". בעל "תורה תמימה", רבי ברוך הלוי עפשטיין, מסביר, "אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי, ואוי לי מיצרי שמצערני לעבור על רצון יוצרי". אילולי הייתה הכרה בלב כל אדם נוצר מעפר, שיש יוצר שתובע ממנו "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל',ט"ו-י"ט) לא היה האינסטינקט שניתן לכל חי הופך ליצר בלב האדם. לא היה לא "וַיִּ"  ולא "אוי", לא היו שני ציוויים כביכול מתמודדים בזירת ליבו של האדם, צוו היצר בצוו היוצר, צוו הארץ בצווי שמים, צווי החמלה בצווי הקיום, צווי השמירה על החוק שחקקו מחוקקים בצווי החוקים שמחוקק האדם לעצמו. לא רק היוצר ברא את היצר, אלא היצר ברא את תוקפו של היוצר, ומכיוון שאין לה לחיה יצר, ומה ש"קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא" (ברכות, שם), מכוח הטבע שהוטבע בה היא עושה,  אין לה, לא יכול להיות לה הכרה שיש לה יוצר.
  • מקורות הרבה יש הרואים בשני היצרים הוויות חיצוניות לאדם, שנבראו כשלעצמן, ומבחוץ כביכול הן נאבקות על השליטה בבני האדם. האמורא רב ראה ביצר הרע רימה מעופפת החותרת לחדור לליבו של אדם כדי לזהם אותו. "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (קהלת י',א'). מבחוץ,תוקף היצר, שרץ זעיר שנולד מן הסכלות, את האדם שחוכמתו היא כבודו, שערכו משול לערך שמן רוקח, והוא מטיל בו רקב. האדם "יָקָר מֵחָכְמָה" הוא קרבן של פולש מבאיש חמוש בסִכְלוּת מְעָט. בלי משל ובלי נמשל אומר כהנה גם ריש לקיש (סוטה ג',א'), "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן  נכנס בו רוח שטות", ונכנס משמע מבחוץ היא מגיחה רוח השטות.
  • כנגד רב אמר שמואל , "כמין חטה הוא דומה (יצר הרע), שנאמר, "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד',ז'). באסוציאציה לשונית הופכת התיבה חַטָּאת  לגרגר חיטה, שנבראה בשדות לא באדם, אבל אדם משתוקק אל הלחם המטפורי שבה, עד שדומה בעיניו כי "עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם", על הממון לבדו, על מיצוי הנאות הגוף לבדן, על הכבוד, על הכוח, ואין הוא יודע כי על היצר הזה, גוף זר, הפולש מבחוץ,  נתן לו יוצרו כח להודפו, להיאבק בו, "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" אם אך תהיה נכון לקרא עליו מלחמה. (ברכות ,שם). מן הפסוק בתהלים ל"ז,ל"ב, "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" לומד התלמוד (סוכה נ"ב,ב'), כי היצר המדיח  נברא מלכתחילה כרשע האורב יום יום לאדם שנברא צדיק  וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ , ובחוג תלמידי רבי ישמעאל למדו "אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע, הרשע המשוטט בחוצות) – משכהו לבית המדרש" ששם מתכנסים לעבוד את היוצר והיצר אפילו הוא קשה כאבן הוא נימוח.
  • האויב החיצוני הוא  רודף נחוש .שני תנאים, רבי שמואל ורבי יונתן מעידים "כי יצר הרע מסיתו לאדם בעולם הזה, ומעיד עליו לעולם הבא".(סוכה,שם) בחיים מבקש האוייב החיצוני הזה להכשיל את האדם הצדיק. במותו של אדם מבקש האוייב החיצוני הזה להכשיל את היוצר עצמו ולהטות  אותו  לגזור גזירת שווא  בשעה שהוא יושב בדין לשפוט את האדם הצדיק שנשמתו נקראה לתת דין וחשבון לפניו. בכל המקורות האלה הרואים ביצר אוייב רב עוצמה חיצוני, אין האדם חסר ישע. יש לו יוצר. הוא יכול על כן להשיב מלחמה שערה. לקרא לו ליצר בשמו, 'מנוול', לאסור עליו קרב בחזית בית המדרש, להכות אותו, לגבור עליו, גם אם יצא מן המאבק פצוע, צולע על ירכו.  הוא יכול לנוס מפני היצר ולחסות בצל היוצר מתוך אמונה כי ה' לא יעזהנו בעולם הזה ולא ירשיענו בעולם האמת. הדרמה גדולה. המלחמה נטושה. אך הקרב לא הוכרע מראש. בין יצר ליוצר יכריע האדם את הקרב.
  • אבל לא כן רואה הפסוק הפותח את ספור המבול את היצר. הוא לא גוף זר. הוא לא פולש. הוא לא בריה שנבראה לרדוף, להדיח, להמית. "וַיַּרְא יה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו',ה'). הוא  לא רק לן  במחשבות לבו של האדם . מחשבות לבו של האדם יוצרות אותו,  כפשטו הבהיר  של הכתוב, הוא  יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ של האדם. השם שברא את האדם ברא בו לב שיוצר את מחשבותיו, והנה מתברר כי אדם זה ברא  בליבו איזה עורב הקורא " רַק רַע, רַק רַע, כָּל הַיּוֹם" ועל בריאה של אדם כזה, שמחשבות לבו יוצרות רע אומר הכתוב "וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם ו'-ז'). המבול היה בלתי נמנע, מפני שהאחריות המלאה על הטוב כעל הרע מוטלת על כתפיו של האדם. הוא יוצר את הטוב לאורו הוא בוחר ללכת, הוא יוצר את הרע בו הוא בוחר כאדונו במחשכים.
  •  המדרש אומר במשך מאה ועשרים שנה, שנות חייו של אדם לאחר שהודח מגן עדן, עסק נח בבניית התיבה לעיני כל הבריות שהיו שטופים בחמס ובזימה והודיעום כי אלא אם כן ימליכו מליבם את הטוב על מעשיהם, לא תוכל הארץ לשאת את חטאתם ומן התהומות אליהם בחרו לרדת תיפתח לרגליהם התופת והם יאבדו. "עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו.לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו מה אתה עושה, ואומר להן כך והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום" (מדרש תנחומא, פרשת נח,סימן ה').
  • שום זבוב מבאיש לא הבאיש את ליבם של בני האדם עד שבא עליהם המבול. שום חיטת חטאת לא באה מרחוק ושתלה עצמה בין ורידיהם וגידיהם של האנשים וכפתה עליהם כניעה לרשות הרע. שום מנוול לא שוטט בין היערות לבין החופים וארב להמיתם. ליבם יצר את המחשבות שהיו "רַק רַע, רַק רַע, כָּל הַיּוֹם" , ליבם גרם שאוזניהם נאטמו משמוע ועיניהם נתעוורו מראות את האזהרה כי אין קיום לאדם על ארץ שהושחתה על ידי האדם, והמבול, הבלתי נמנע, אף על פי שלא יהיה עוד כמוהו בשבועה,  נחלים שוצפים ורותחים עוד מאיימים לעלות על גדות השבועה לשטוף ארצות ועמים שליבם הוגה רע ואינו מתיירא מן הבלתי נמנע.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, יהדות, ספרות | עם התגים | כתיבת תגובה

חידוש הפעילות

חבריי היקרים,

 

 מזה כמה חודשים החדלתי השתתפותי בבלוג.ץ עכשיו, בשבת בראשית אני מבקש להודיע כי אני מחדש אותו כמקדם. שלכם בברכה ובידידות יצחק מאיר

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | תגובה אחת

זהות יהודית בצומת הזהויות

וינייטה ליום העצמאות התשע"ג

בצומת האישי השונה והציבורי השווה

על זהות יהודית במרחב הזמן הנתון

יצחק מאיר

אדם בא לעולם מיד נותנים לו שם והשם מזהה אותו. הוא הוא ולא אחר. להלכה אין צורך להמתין למתן השם. כל אדם מזוהה בתוארו, בטביעת אצבעותיו, בבבת או באישון עינו, בקולו. זהותו אינה תלויה בו. הוא לא בוחר בה. הוא אינדיבידואום, כלומר לא ניתן לחלוקה, מעצם היותו. הוא נברא יחידי, אם לאחוז בלשון חז"ל. זיהויו בחייו וזיהויו לאחר מותו הוא בעל משמעויות הרבה – בהן משפטיות כגון ד.נ.א המאשר כי הוא ולא אחר היה במקום בו אירעו אירועים שהוא ורק הוא אחראי להם, ובהן הלכתיות כגון התרת עגונות על פי טביעת עין של כל גופו או של אברים מזהים מאברי גופו של בעל שנמצא חלל, ובהן הרשאת נגישות למקומות המוגנים על פי צווי סינון לאנשים שסווגו כנאמנים וכשומרי סוד בלבד – נשען כולו על החד פעמיות המוחלטת של האדם שנברא על כורחו יחידי. אולם את זהותו בניגוד לזיהויו, הוא בונה. הוא לא בא עימה לעולם. זכה – הוא יוצר אותה. לא זכה – מסובבים אותו בעלי עניין אם אוהביו הם אם לאו ומשתדלים ליצור אותה בעבורו, ואף על פי כן הוא אחראי ליצור אותה על פי בחירתו. והנה, כשם שזיהויו אחד, הוא חותר להכיר את עצמו אל מול כל איש ואישה אחרים כדי שגם זהותו תהייה אחת, כדי שלא רק גופו יהלוך לו לבדו בעולם אלא גם רוחו.

 לכאורה פרדוקס הוא. הביטוי "identity" בא מל הלטינית "Idem", שמשמעה "שווה", או "זהה". בטקסט המציין מקור שהוזכר כבר, רושם המחבר את התיבות "ID"  קיצור של IDEM.  הייתכן כי השווה מייחד את השונה? הלא קיימת סתירה מיניה וביה בפי הבריות כשהם נותנים שם של שווה או זהה למי שאינו יכול להיות שווה או זהה  אלא לעצמו בגופו ולמי שאינו חדל לחתור להיות שונה מכל שווה גם ברוחו? יתכן, אם ראשית תהליכו של חיפוש הזהות הוא הפנייה של כל איש אל עצמו כשאלה האם הוא שווה לעצמו, רק לעצמו, ולא לשום אדם אחר. אם הוא שווה לעצמו הוא שונה מכל ממי שאיננוןהוא.

  אבל לא כך אנו מבינים את הנושא של זהות. אנו מבינים אותה כאקט של חיבור של השונה אל מי ששווה לו בקצת מן הדברים שמייחדים אותו, כגון שפה, מולדת, תרבות, דת, שבט משפחה. תהליך החיפוש של השווה לעצמו המבקש לראות במה הוא שווה לזולתו, אינו קל מעצם  טיבעו. לעיתים הוא מושג על ידי ויתור מדעת, או מכורח, או מלחץ חברתי על המייחד האישי, ונוצרת הטמעה מבחירה או מכפייה אל תוך השווה הקולקטיבי. הזהות האישית נמחקת. האיש שוב איננו הוא. הוא אוניפורמי בעצם מהותו. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א,א') הוא קללה. ר' סמאי במדרש בראשית רבא ל"ח,ו', מוסיף ,"מאי וּדְבָרִים אֲחָדִים?, דברים אחודים, מה שביד זה ביד זה" , אנשים שפרצופיהם שונים ויתרו על דעותיהם השונות והאחד לא אמר אלא מה שאמרו הרבים והיחיד לא עשה אלא מה שעשו הכל יחד עימו. אין ברכה באיחודים מעין אלה.

מאידך שמירה מוקפדת על האינדיבידואום עד שאין האדם נותן לגיטימיות להשתתפותו בקהל, איננה אפשרית מעצם מהותה. שווה בנפשך אומר החכם אדם סמיט, כי אדם רוצה רק מסמר, הוא לבדו, בלא שיתוף כלל. הוא יצא לכריית מחצב ברזל לבדו, ינפה אותו מסיגיו לבדו. יתיך אותו לבדו, יצור ממנו מוט מתכת לבדו, יתן לו צורת גליל דק מן הדקים לבדו, יחתוך הגליל הדק לבדו וייתן בראש כולם עיגול מאותו ברזל שהוא צר לבדו ויהיה בידו מסמר אחד שאם קנה אותו לאחר שנוצר על ידי הרבים – לא שלשל בעבורו יותר מפרוטה ולא כילה כל ימיו ליצור אותו לבדו. התועלת בשיתוף היא ברורה. אבל המסמר המטפורי איננו מסמר בלבד. הוא שפה. הוא תרבות. הוא שמירה על הביטחון האישי. הוא כל עולם המידות של בין אדם לחברו.

 אדם שופך שיחו לבדו לפני האלוהים שציווה עליו "אהבת הרע כנפשו" ,בלשון ספר האמונה הרמה שכתב רבי אברהם בן דוד הלוי הספרדי. הוא השונה האולטימטיבי לפני בוראו והשווה האולטמטיבי לפני ריעיו. רבי אברהם בן דוד מוסיף, "ויכנוס תחתיו אמונה במשא ובמתן, וצדק המשקל והמדה, ועזיבת הרבית, וחבול העני, וחזרת אבידה, ופריקת המשא מן הבהמה, והקם המשא הנופל, וביקור חולים, וקבורת מתים, ומתנות האדם בלקט הכרם והשדה, והשכחה, והפאה, וצדקת המעשר, ותת שכר שכיר ביומו, ואהבת הגר  ולחוס על הריע, ובלתי התעלם ממנו, ושמיטת החוב מן הלוה בשנה השביעית, והחזרת הקרקעות לבעליהם במועד ידוע, ושלוח העבד עברי אחר שש שנים, והעניק אותו כשישלחנו מכל אשר בידו, ולשלחו לחפשי בהשחית אבר מאבריו אשר אי אפשר תמורתם וכדומים לאלה הרבה מאד" (מאמר שלישי).

 דרך מצוות שבין אדם לחברו מגדיר האדם את ייחודו של אלוהי הסנה הבוער באש והרועם את עשרת הדברים בהר סיני כאל רחום וחנון. אדם פרטי שופך את שיחו האישי לפני בורא כל האדם המשפיע רחמיו על כלל האומה ועל האנושות כולה. אל כסאו של אלוהי כל בשר עולה השמימה בסוד שיח הזהות האישית של היחיד השונה מכל יחיד בעולם, ויורדת משם אל הארץ אחרי היתוך בכור מדומיין כזהות החותרת לממש את ייחודה בחיבור אל בני האומה או אל סיעת האנושות עלי אדמות כולה. השונה מתייחד בשווה והפרדוקס הקרוב תמיד קרבה יתירה לאמת הוא כי הזהות הקולקטיבית צומחת צמיחה אורגאנית מן השונות האישית. יצירה היא, אולי היצירה היותר אישית של האנושות.

 הרהור זה מלווה אותי מדי התחדש חג עצמאותה של מדינת ישראל. שמה שונה במהות משם כל מדינה אחרת בעולם. בעצם אין לה שם כלל. הודו דרך משל הוא שמה של מדינה. כיוצא בזה בריטניה, קנדה, מצרים, נורבגיה, רוסיה, סנגל ועוד ועוד, כולם שמות של מדינות. למדינתנו אין שם. יש לה הגדרה. מדינת עם ישראל, ובסומך ונספח – מדינת ישראל, מדינת האומה היהודית כולה. זה מהותה. זה זהותה. לשם מימוש זהות זאת נולדה ובאה לעולם. לקיומה של זהותה זאת חרשו את אדמתה להביא את לחמה, ולחמו עליה עד דם הנפש להבטיח שלומה, המשילו עליה משטר דמוקרטי ומערכת משפט האמונה על שמירת זכויותיו של כל איש ואיש, אם קטון הוא אם גדול, כדי לקדש בה את חירויות האדם.

  היא מדינה בעולם הזה. היא מדינה במרחב הזמן הנתון, בצל המדעים שאינם יודעים גבולות עמים, במסלול הדעות המקיפות את כדור הארץ כשלל כוכבי לכת שאין אחד מאיר מאורו של השני, במישור המלחמות המאיימות לטלטל אותה אל מחוץ לטופוגרפיות הקיום והיא שואלת  נפשה בפולמוס תקיף, באיזו דרך ישרה תלך מצומת החיים והמוות כדי להבטיח את ביטחונה. מעתה שאלת הזהות האישית והכללית של כל איש ואישה שבעבורם הוקמה, שוב אינה שאלה אישית שהמענה עליה אינו מעלה ואינו מוריד אלא לגבי גורלו של היחיד. היא שאלה של קיום  הכלל. אם לא תיענה – תתהה המדינה למחוזות ממנה לא תוכל לשוב, לא אל יהודיותה, ולא אל משטרה הדמוקרטי ולא אל רוחה, ולא אל המשפט ואל חירויות האדם. אכן יהודיותה וחירותה ומקומה בתוך האומה ובתוך האנושות כולה יהיה מקום הרוטט תמיד מכוח הניגודים הגדולים הרותחים תחת אדמתה שיפרצו, אין מנוס, אם לא מחר אזי מחר שלאחר מחר, אלא אם כן תקדים הסכמה על מהות הזהות היהודית של כל איש ואישה בישראל לבוא בטרם יתפרצו.

 הסכמה זאת תלויה בהנבטה אמינה של האמונה כי קיום המצוות שבין אדם לחברו כמצוות יהודיות במהותן מחברת את האישי השונה לציבורי הזהה. כדי שלהנבטה זאת יהיה סיכוי, מחויבת המדינה לראות את חוקת קיומה בצדק הנבואי כפי שזה ניתן לנו מימי עולם בתורה, בנביאים, בפרקי אבות, במסורות חז"ל, בים מחשבות ישראל. אם המדינה היהודית לא תראה את מימוש יהודיותה במצוות שבין אדם לחברו, לא תוכלנה המצוות האלה להפוך את הזהויות האישיות  השונות של יהודים בני חורין לזהות לאומית שווה. רבי ישראל אלנקווה אומר בספרו "מנורת המאור" כי בשעה "שאמר הקדוש ברוך הוא על ידי ישעיה הנביא "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א',כ"ז) אמרו ברוך אתה ה', בונה ירושלים" (סדר י"ח הברכות עמוד 127). בניין ירושלים על ידי כלל ישראל תלוי ב צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וקיומה על ידי בעלי אמונות ודעות דתיות, לאומיות, חברתיות , כלכליות, שונות כפי שהובאו מארבע קצוות תבל על ידי בני כל גלויות העולם המפוזרים והמפורדים תלוי ב וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

 זאת לא כל התורה כולה. בני חורין ילמדו אותה על פי ייחודם, יקיימו אותה על פי אמונתם, יורו אותה על פי השקפתם, מי לעומקה ומי לרומה, מי לרוחבה ומי לאורכה, אבל במשפט ובצדקה היהודיים הנבואיים ימצאו הכל את הזהה בתוך השונה, את מימוש הזהות האישית הייחודית והחד פעמית בתוך מדרש הזהות של כלל ישראל במדינת הלאום שלו.

פורסם בקטגוריה הגות, היסטוריה, יהדות, ספרות | עם התגים | תגובה אחת

הקול הוא הסיפור, המילה היא נשמתו

וינייטה לפרשת ויקרא התשע"ג

הקול הוא הסיפור. המילה היא נשמתו

יצחק מאיר

התרבות היא היוצרת הגדולה של הדרמה. היא כותבת את מחזה החיים, מחזה-מחזה לכל לשון ולשון, לכל אי מאיי הים, לכל אמונה ואמונה מאמונות האדם, לכל עת ולכל זמן, וכל המחזות כולם עולים על במה אחת ובני האדם מתקבצים לשבטיהם לצפות איש איש על פי רוחו בסיפור הגדול של "מאיין באת, לאן אתה הולך, לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג',א'). מאז טעם האדם מעץ הדעת הוא יודע כי יותר משבא הפרי במעיו, באה בהם  התשוקה לפרי. הוא נגס בו, אבל עדיין הפרי לא נאכל, ואולי לא ייאכל לעולם, והדעת, כמו הפרי המטפורי, בתמצית משמעה, אינה אלא  התשוקה לדעת שאין לה סוף.

מי יודע "מאיין באת", מאיין בא הזמן, הכוכבים במסילתם, האור בטרם "יהי אור"? איזה חושך על פני איזו תהום רבץ מקדם, והחיים, כן והחיים, מאין באו החיים? התרבות באשר יש שם אדם בארץ, מתרגמת את "המאיין" למחזה וסוחפת את הצופים בו לעלות על הבמה וליטול בו חלק, והאדם יושב בקהלו מול הדרמה המרתקת ומביט ממקומו גם בה וגם בו עצמו "משחק במשחק" על כל מערכותיו והוא גם צופה וגם גיבור. אמן גדול התרבות.

 "לאן אתה הולך". למן יום ייולד בו האדם- הוא הולך, פוגע בכל רגע מרגעי חייו בצמתים ממנו יוצאות דרכים אין מספר. הוא יכול לא לתהות וללכת אל אשר תישאנו הרוח. הוא יכול לעמוד ולשאול "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" (אבות ב',א'), אם הוא בן חורין והרשות נתונה, אם הכל צפוי ואין לו ברירה, אם בחירה היא אשליה? ה"לאן" היא השאלה האישית ביותר שהוא יכול לשאול ואין אישי יותר מן המענה לשאלה האישית ביותר הזאת. הכל דילמה.

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים …" (בראשית פרק ב פסוק ז) . שני יוד'ין בתיבת וַיִּיצֶר למה לי? "אמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (ברכות ס"א, א'), יו'ד אחת לומר "וי" אם אעשה רצון יוצרי שבשמים וייצרי יענה אותי , ויו'ד שנייה לומר "וי" אם אעשה רצון ייצרי, ויוצרי שבשמים יתרעם עלי. אין תשובות שמחות לדילמות. יש מטיל פור, כי למה יכריע, ויש שואל מה קודם, ייצרי או יוצרי, ועל פי מה הוא קודם?

 יועצים הרבה עומדים בצומת ומקיפים את ההולך, מליצים אין מספר. זה אומר ימינה. זה אומר שמאלה. זה  אומר ברחבה. זה אומר בגשר צר. זה מפתה. זה מזהיר. זה מוכיח. זה מנחם. לאן? "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (איוב ל"ג,כ"ג), משיב אליהוא בן ברכאל תשובה מוצפנת לאיוב, "לאן? – למקום המומלץ על ידי המליץ היודע לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ, אפילו הוא בודד, אפילו אלף אומרים להיפך ממה שהוא אומר". אדם יודע מה הוא "יָשְׁרוֹ", המלאך המליץ האחד – בתוכו הוא לן, לקולו ישמע, כי סוף דבר, יוצרי קודם לייצרי.  

כל הגבורות, כל התבוסות, כל זירי הדפנה, כל סרפדי הייסורים, כולם בצומת ה"לאן" הם מכונסים. כל היחיד מול רבים, כל האמת מול הכזבים – התרבות, אמן גדול- כותבת אותם  בדרמת הצומת הזה, והאדם בנועו בכיכר אל שלטי הדרכים, צופה מתוכו על עצמו מתלבט, מתחמק, נס, בוחר, נכנע לייצרו, עובד את יוצרו, ו"ווי לו מזה" ו"ווי לו מזה" ואין כמוהו בתבל ומלואה.

ועכשיו, "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". יצרי, סוכן בודד הוא בעולם? אין לו דין אלא מפני שיש לו חשבון, מפני  שבלעדיו איש את רעהו חיים בלעו? כלום "עתיד" אינה אלא תיבה שהמציאו בני אדם היראים את סופיות המוות, ואין לו לאדם בעולמו אלא מה שעיניו רואות, ואם יש דין- הוא עכשיו, ואם יש דיין הוא היום בלשכת הנידון, ומחר כשזו ננעלת הוא יושב בדין בלשכת נידון אחר? או שמא לא יתכן. ייאוש כזה אינו ממידת הטבע. "לפני מי…" אינה שאלה מייראת של בתי עלמין, אלא שאלה המולידה תקווה במלכות המידות עלי אדמות, שאלה המקדשת את החיים?

התרבות, האמן הגדול, טובלת שבעה קולמוסין בשבעים ושבע קסתות דיו ואינה תמה לכתוב את הדרמה של המעשה הרודף את עושהו. בדרמה אחת היא קוראת לו 'מצפון', באחרת היא קוראת לו 'מוסר מולד', 'שופט נעלם', 'אלוהים'. כמו הרעב – "לפני מי…" היא בנשמת אפו של כל איש, בנשמת אפה של כל אישה, אפילו בנשמת אפם של ילדים מיום עומדם על דעתם. רוח היא באדם. כמו צמא – בלי "לפני מי…" קמל היצר שאינו יודע לחשוק בלי למרוד. אם אין לו מחר- הוא דועך עוד בטרם יתלקח, ואם אין לו ייסורים, הוא חשוב כמת בטרם יחיה.

אפילו אין אדם יודע אם יש מעליו שמים – הוא בורא לו אותם. אפילו אינו יודע עדות ששופט כל הארץ יושב שם לעשות משפט – הוא מושיב אותו שם וחש "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה" (איוב ל"ד,כ"א). בעבור המאמין תחושה זו היא ידיעה. בעבור הספקן היא כורח אנושי, לא רליגיוזי, חומה שהוא בונה כדי להישמר בתוכה מן ההפקר המאיים לעשות אותו מפלצת. התרבות, האמן הגדול, היודע את נפש האדם, את דברי ימיו, את תולדות הפלת חומות "הלפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", מעלה על הבמה את המחזה של הנסים ממעשיהם והמסתתרים מפני ייסורי ה "לפני מי…" במחבואים מדומים ואומר "אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם,כ"ב). זה מחזה מדמם. הוא שפך דמים בכל עבר. הוא יותר מדרמה. הוא טרגדיה. אין לו כוח על העתיד. לכל עבר היה עתיד. העתיד שהיה ראה בעליל בעבר שקדם לו כי בלי "לפני מי…" מושלת החרב בעולם ומתהפכת על סתם ומתזת ראשים על חינם וחוגריה כורים קברים בחריש ועורכים מוקד בקציר, וזורים שנאה ומגדלים נקם, ואף על פי כן, ראה העתיד ולא השגיח במה שהוא רואה, ומחק את "הלפני מי…" מספריו, והניף גם הוא חרבות ונפל עליהן כמו אלה שנפלו עליהן לפניו.

 כה היה.  האם כה גם יהיה, שואלת התרבות, האמן הגדול, והאדם היושב ומביט, רואה עצמו במחזה, ואשריו אם הוא מפחד, ואויה לו אם יאמר כקהלת, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א',ט').

 מחזה הוא צבע, הוא מראות, הוא תנועה, הוא מחול. אבל בראש ובראשונה הוא קול. אפילו לא משמיעים אותו והדממה שולטת עליו בלי מצרים, הדממה היא קול. מחזה אומר. מחזה מדבר. "קוֹל אֹמֵר קְרָא! וְאָמַר מָה אֶקְרָא? כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!" (ישעיה מ',ו'). ה"קוֹל" קודם ל"אֹמֵר", ו"אֹמֵר" קודם ל"קְרָא". קְרָא הוא החיבור של הקול לציבור השומעים. האמונה בכוח, בשלטון העושר, בנצחיות המעמד, מתהלכת בעולם כאילו אין בו רקיע, ואם יש בו- הוא אילם, אך לא כן. "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" שמור בו כנגד גברתני הכוח. הרקיע הוא משכן ה"קוֹל"  שאינו שותק גם אם מאמיני השווא אינם שומעים, והוא אֹמֵר לנביא, זה שנבחר לשמוע, "קְרָא", חבר את האדם ל"קוֹל", לאמת שהוא נושאה.

 בסיפור הגדול של האמן הגדול המעלה על הבמה הגדולה את המחזה הגדול – "וַיִּקְרָא" הוא גיבור החיבור ביצירה. בו בורא האלוהים ממשכנו את עולמו. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א', ה'). היה אור בעולם, הוא נברא ב"יְהִי אוֹר", בקול, במילה. היה "חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ורוח אלוהים ריחפה מעליו בטרם ייאמר "יְהִי אוֹר". מה נברא אם כן ב"וַיִּקְרָא"? "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (חגיגה י"ב,א'). ב"וַיִּקְרָא" נברא החיבור של האדם אל הטבע העוטף אותו. יש אור גנוז. יש אורה של שמחה ויקר. יש אור של אבוקות על ההרים. יש מאור פנים. ויש אור של מידת יום, המחברת אל השמש, אל העץ, אל פרחי השדה, אל העמל, אל פלאי תבל ומלואה. יש חושך בצהריים. יש אפלה בתאי אסורים ועזוקים. יש קדרות באופקים מהם נעקרה התקווה. ויש חושך של מידת לילה, המחברת את האדם היגע למנוחה, את קשה-היום לחלום, את הכוסף לשיר, את החוזה למסתורין.

 ב "וַיִּקְרָא" נעשה אדם שותף לבורא. "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת… " (בראשית ב',י"ט-כ'). ה' יוצר, וממתין לוַיִּקְרָא של האדם שישלים בריאתו. השם בורא את הדברים. אם מזייפים את שמם, מזדייפים גם הדברים עצמם, ואדם שנותנים לו שם "נתין" נעשה עבד, ואמת שקורים לה "חלופה" מתהפכת להיות שקר. קריאת הדברים בשמם הנכון היא מטלה שהטיל האלוהים על האדם. גורל הבריאה תלויה בו, לשבט או לחסד, עד ביאת הגואל.

בין כך ובין כך, ב"וַיִּקְרָא" מתחבר האלוהים אל האדם, וב "וַיִּקְרָא" מתחבר האדם לאלוהים. " וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א',א'). באותה תיבה, מפי האדם  מן השדה ומפי עליון מאוהל מועד, מן הארץ מעלה ומהיכל מטה, נסללת מסילה דו נתיבית בה הולך הקול מיוצר לנוצר ומנוצר ליוצר, וכל קול נעשה הד לקול זולתו. יצירה.  כל המחזה כולו, מימי עולם ועד עולם מוקדש לה. הקול הוא הסיפור. המילה היא נשמתו.

פורסם בקטגוריה הגות, חברה, יהדות, כללי, ספרות | עם התגים | כתיבת תגובה

עם מותו

עם מותו

יצחק מאיר

"היאספו בדממה לספוד חרישית לרב מנחם פרומן ובכו אותו אחד ואחד בלבבו והתפללו כי החלומות

שנטל עימו למעלה יעירו משם נועזי חזון כאן למטה אשר ילכו לפנינו באורו ויפתחו לנו שער נעול".

יהי זכרו ברוך

יצחק מאיר

פורסם בקטגוריה אקטואליה, הגות, היסטוריה, חברה, יהדות | עם התגים | כתיבת תגובה